רוב ההורים שאני פוגשת רוצים את אותו הדבר – שלילדים שלהם יהיה טוב.
אנחנו אוהבים אותם בכל הלב, דואגים להם, מוכנים לעשות עבורם הכול ולעיתים אף להקדים ולמנוע מהם כל קושי, תסכול או אכזבה. הכוונה שלנו טובה, אפילו טובה מאוד. אבל דווקא מתוך הרצון להגן ולעזור, אנחנו עלולים לפעמים ליצור מכשול בדרך לעצמאות שלהם.
אז איך הקונפליקט הזה בא לידי ביטוי?
כאשר הורים עושים עבור ילדיהם יותר ממה שהם מסוגלים לעשות בעצמם, הילדים עלולים לפתח תלות גבוהה בסביבה. גם במשימות פשוטות ויומיומיות הם עלולים להמתין שמישהו אחר יפתור, יסדר, יזכיר או יעשה עבורם.
לאט לאט עלולים להיפגע תחושת המסוגלות, המוטיבציה הפנימית, היוזמה והאחריות האישית. ילד שלא מתנסה בעשייה עצמאית מתקשה לפתח את כישורי החיים הנדרשים לו ולעיתים אף חושש לקבל החלטות בעצמו.
גם הרצון שלנו למנוע מהם כישלונות עלול לגבות מחיר.
ילדים שתמיד מוגנים מפני טעויות, תסכולים ואתגרים עלולים לגדול עם פחד מכישלון. כאשר יפגשו מכשול אמיתי, הם עלולים להרגיש חסרי אונים, לא מספיק טובים או לא מסוגלים להתמודד. לא מפני שאין להם יכולות, אלא מפני שלא ניתנו להם מספיק הזדמנויות לתרגל אותן.
הרי חוסן נפשי לא נבנה מהצלחה בלבד.
הוא נבנה מהניסיון לקום אחרי נפילה, ללמוד מטעויות ולהמשיך קדימה.
גם מבחינה רגשית, התערבות הורית מוגברת עלולה לעכב את ההתפתחות הטבעית של הילד. כאשר אנחנו ממהרים לפתור כל בעיה, להרגיע כל קושי או להציל מכל תחושה לא נעימה, אנחנו למעשה מונעים ממנו הזדמנות חשובה לפתח יכולות התמודדות, פתרון בעיות ואינטליגנציה רגשית.
ילדים זקוקים למרחב שבו הם יכולים להתמודד עם אתגרים, להרגיש אכזבה, לכעוס, להתבלבל – ולגלות שהם מסוגלים לצלוח גם את זה.
אפילו בשנת החיים הראשונה אנחנו נחשפים לדילמה הזו. כאשר אנחנו עסוקים בכל פרט קטן ונענים באופן מיידי לכל צורך בלי לאפשר לילד מעט מרחב לחקירה, להתנסות או להתמודדות, אנחנו עלולים לייצר תלות מוגזמת. במצב כזה, היכולת לפתח עצמאות וביטחון עצמי עלולה להיפגע.
אז מה עושים?
כמו בכל תהליך משמעותי בהורות, גם כאן אין פתרונות קסם.
הצעד הראשון הוא להבין שעצמאות אינה נוצרת ביום אחד. זהו תהליך ארוך, הדרגתי ולעיתים גם מלווה בטעויות – של הילדים ושלנו.
אחר כך מתחילים לבנות "מדרגות של תמיכה".
בכל שלב בהתפתחות, בהתאם לגיל, לאופי ולצרכים האישיים של הילד, אנחנו מעניקים את כמות העזרה הנדרשת – ולאט לאט משחררים. מאפשרים לו להתנסות, להתמודד, לבחור, לטעות ולהצליח.
המטרה אינה לנטוש או להרחיק את עצמנו, אלא להפך.
ליצור עבור הילד סביבה תומכת, מעודדת ובטוחה. מרחב שבו הוא יודע שיש לו גב, שיש לו למי לפנות כשקשה, אבל גם מקום שבו מאמינים ביכולות שלו ומאפשרים לו לגלות אותן בעצמו.
כי בסופו של דבר, התפקיד שלנו כהורים אינו לעשות הכול בשביל הילדים שלנו.
התפקיד שלנו הוא לעזור להם להגיע למצב שבו הם יכולים לעשות יותר ויותר בעצמם.
וכשנמצא את האיזון העדין בין תמיכה לעצמאות, נעניק להם את אחת המתנות החשובות ביותר לחיים – אמונה ביכולת שלהם להתמודד עם העולם.
בהצלחה. ❤️
