לפני רגע הם היו חלק ממני ועכשיו, כל אחד מהם יישות נפרדת, נשמה עם צרכים ורצונות משלה.
זה לא קל לי להבחין בכל הרגעים שהם אינם זקוקים לי ולשחרר!
מהרגע שנולדים לנו ילדים אנחנו עוברים איתם מסע משותף לגילוי פנימי, עמוק ומשמעותי, כשהם נולדים אנחנו רוצים למלא את הצרכים שלהם בצורה מלאה אבל, לא בדרך שמה שמניע אותה זה הצרכים והפחדים שלנו, אנחנו רוצים לתת להם לממש את הפוטנציאל ההתפתחותי הטבעי שטמון בהם.
אז למה קשה לנו להפריד בין הצרכים שלנו לשלהם?
כהורים יש לנו נטייה לראות בהתנהגות של הילדים שלנו התנהגות שמייצגת אותנו, לדוגמא:
⬅אם התינוק שלי בוכה כל הזמן או לא ישן,
האם הבכי מסמן שאני אימא לא טובה שלא מזהה את הצרכים של הילד שלה?
⬅אם הילד שלי לא חולק אופניים בגינה,
האם זה משקף את ההתנהגות שלי כלפי אחרים? גם אני לא משתפת? אולי זה בגללי כי לא הצלחתי ללמד אותו?
⬅אם הוא משתטח על הרצפה ובוכה כי הוא רוצה ממתק ולא הרשיתי לו,
האם זה אומר שלא הצלחתי להציב לו גבולות? לא הצלחתי בחינוך?
אז נכון, הילדים שלנו מושפעים מאיתנו בהרבה דרכים אבל הם לא אנחנו.
חשוב לתת להם כבר מגיל מאוד צעיר מענה נכון לצרכים האמיתיים שלהם, ליצור להם חוויה שהם משמעותיים בעולם, לתת להם סביבה תומכת שמאפשרת למידה וחקירה עצמית
והכי חשוב לגרום להם להבין שהם בעלי ערך בעולם.
אצל תינוקות הצרכים הראשוניים הם להבין את העולם בו הם נמצאים דרך הגוף, התנועה והסביבה, הם זקוקים למגע והם זקוקים לנו, אנחנו שפעם היינו ילדים, להבין שעכשיו זה הזמן שלהם להביע את עצמם ושלנו לקבל את זה.
