ממש ביום האחרון של החופש הגדול, הבן הבכור שלי, בן 11, נפגש עם ילדה מהכיתה בגינה השכונתית.
לאורך השנה הוא כבר סיפר לי כמה פעמים שבגיל הזה, אם בן ובת מסתובבים יחד, לא מעט ילדים ממהרים לצחוק, להעיר או להדביק להם תווית של "זוג". בגלל המבוכה הזאת, הרבה ילדים פשוט נמנעים מקשרים וחברויות אמיתיות עם בני המין השני.
אבל הפעם הוא בחר אחרת.
הוא הרגיש שיש להם מכנה משותף, שיש להם על מה לדבר ושכיף להם יחד. למרות שידע שיש סיכוי לתגובות מהסביבה, הוא לא ויתר ונפגש איתה. בלב שלי הרגשתי גאווה גדולה. גאווה בילד שבוחר להיות נאמן לעצמו.
במהלך המפגש עברו לידם שני ילדים מהשכבה על קורקינט. הם קראו לעברו בצחוק:
"מה, עכשיו התחלת להסתובב עם בנות?"
הם צחקו והמשיכו בדרכם.
אני מודה שברגע שסיפרו לי על זה, האינסטינקט האימהי שלי השתלט עליי. למרות כל מה שאני יודעת על ילדים ועל התפתחות חברתית, הרגש הראשוני היה לרצות להסתכל לילדים האלה בעיניים ולדאוג שזה לא יקרה שוב.
אבל אז עצרתי רגע ושאלתי את הבן שלי:
"ומה ענית להם?"
הוא משך בכתפיים וענה:
"כלום."
הצעתי לו שבפעם הבאה אולי יענה:
"כן, יש לך בעיה עם זה?"
ואז הוא הסתכל עליי ואמר משפט שלא אשכח:
"אמא, למה שאני אענה לו? אני כבר נפגעתי, למה שגם הוא ייפגע?"
באותו רגע הלב שלי נמס.
הרגשתי דמעות בעיניים.
חייכתי אליו ואמרתי לו שברגע אחד קטן הוא מילא לי את הלב. שאיזו זכות יש לי להיות אמא שלו. שהוא צריך לדעת איזה אדם טוב הוא. ושלא רק שאני גאה בו – יש לי הרבה מה ללמוד ממנו.
כי באותו רגע הבן שלי הזכיר לי משהו שלפעמים אנחנו המבוגרים שוכחים.
"ואהבת לרעך כמוך" הוא לא רק משפט יפה או ערך שאנחנו מלמדים את הילדים שלנו. לפעמים זו מציאות חיה ונושמת שקיימת בתוכם באופן טבעי.
דווקא כשהם נפגעים.
דווקא כשהם יכולים להחזיר.
ודווקא כשהם בוחרים שלא.
הילדים שלנו נולדים עם יכולת מופלאה לראות את האחר, לחמול, להבין ולסלוח. התפקיד שלנו הוא לא רק ללמד אותם ערכים, אלא גם לשמור על הניצוץ הזה, לטפח אותו ולפעמים פשוט לעצור ולהקשיב למה שיש להם ללמד אותנו.
הפעם, המורה שלי היה ילד בן 11.
ואני אסירת תודה על השיעור הזה.
❤️
עמית, אני אוהבת אותך עד כלות.
בואו ננסה לשמור על הטוב, הרגישות והאנושיות שקיימים בתוך הילדים שלנו. לפעמים הם מזכירים לנו בדיוק מי אנחנו רוצים להיות. ♥️
